החברה הישראלית היא חברה רבת תרבויות, המורכבת ממספר רב של קבוצות אתניות שונות. ההפרדה בין הקבוצות באה לידי ביטוי בסביבות מגורים, בייצוג פוליטי ובחינוך. מערכת החינוך בישראל מפוצלת לארבעה זרמים נפרדים: החינוך הממלכתי, החינוך הממלכתי-דתי, החינוך הערבי והחינוך החרדי. כל זרם, על גווניו השונים, מחנך את תלמידיו בהתאם לתפיסת עולמו החברתית, התרבותית והדתית. לעתים קרובות, תלמידי זרם אחד אינם מכירים תלמידים מזרמים אחרים ואינם נחשפים לעולמם התרבותי.

למערכת החינוך יש תפקיד מרכזי בצמצום המתחים בין הקבוצות וביצירת אקלים חברתי של קבלה, של סובלנות ושל כבוד הדדי לשם יצירת חברת מופת סולידרית ומלוכדת. אחת הדרכים לצמצום הניכור ותחושת האיום ההדדית, ולמיגור סטיגמות ודעות קדומות, היא קיום מפגשים יזומים בין הקבוצות השונות שבחברה הישראלית, על בסיס התודעה ששונות היא לאו דווקא איום היוצר שנאה אלא הזדמנות לעושר תרבותי.

הניסיון מוכיח שהמפגשים מגשימים את ייעודם כאשר הם מתקיימים לאורך זמן, משלבים התנסויות חווייתיות ולמידה, ומכוונים לראייה משותפת של העתיד וליצירת "סיפור ישראלי משותף" מתוך כבוד לנרטיבים קהילתיים ייחודיים.

לפיכך המפגשים יהיו מתמשכים ותהליכיים, ויזמנו שיתוף פעולה בין חברי הקבוצות בהתייחסות שיש בה שוויון וכבוד הדדי. המפגשים יקדמו את יכולתם של המשתתפים לנהל מחלוקת ולהתמודד עם מסרים מורכבים. המפגשים יובילו ליצירת אמון הדדי בין הקבוצות השונות ולפיתוח שפה משותפת, המבוססת על כבוד, על סובלנות, על תרומה הדדית ועל מחויבות משותפת לעתיד המדינה והחברה.