חינוך בלתי פורמלי מוגדר כפעילות חינוכית מאורגנת ושיטתית (Coombs & Ahmed, 1974; Hamadache, 1991), המתקיימת מחוץ למערכת החינוך הפורמלית ומספקת דפוסים ייחודיים של חינוך לקבוצות מגוונות באוכלוסייה מתוך כוונה להשיג מטרות חינוכיות מוגדרות – רכישת ידע ומיומנויות (כגון טיפוח או אימון כשרים ויכולות אישיות(, חינוך לפנאי ופעילויות נופש או חינוך אידאולוגי )קליבנסקי, 2007). זהו דפוס חינוך המתאפיין בקוד ייחודי שמאפייניו העיקריים הם וולונטריות – בחירה חופשית בכל הנוגע להצטרפות למסגרת, השתתפות בפעילויות המתקיימות בה או עזיבתה; סימטריה – מגע גומלין המבוסס על יחסי שוויון; מורטוריום – תחום הרשאה רחב לניסוי וטעייה; פעילות רב־ממדית – מרחב של פעילויות ומיומנויות שוות־ערך; הפָגתיות ויצרנות;  פיקוח חברי – פיקוח באמצעות הסברה ושכנוע יותר מאשר באמצעות איסור )כהנא, 2007). זוהי שיטת חינוך ייחודית )סילברמן־קלר, 2005) המדגישה התאמה למשתתפים ודרכי פעולה ההולמות את המטרות. זאת ועוד, החינוך הבלתי פורמלי הוא תלוי נסיבות ולכן התפקידים שהוא ממלא והאוכלוסיות הנהנות משירותיו קשורים למצבים הייחודיים לכל חברה ותקופה (LaBelle, 2000).

מטרות החינוך הבלתי פורמלי מעוצבות בו־זמנית גם על פי הצרכים החינוכיים של הפרט וגם על פי סדר היום הציבורי, הלאומי והמקומי ((Jeffs & Smith, 1999. ככזה, החינוך הבלתי פורמלי הוא גמיש ודינמי, משתנה בהתאם לתמורות חברתיות ואידאולוגיות, מעוצב בהתאם לצורכי האוכלוסייה וניתן לתארו כ׳חינוך מותאם׳ (Rogers, 2004). הגדרה זו מכנסת תחת מונח אחד אין־ספור פעילויות חינוכיות־חברתיות בעלות מטרות שונות ואמצעים חינוכיים מגוונים, שמנוהלות או מבוצעות בידי מגוון מוסדות – כלכליים, חברתיים ופוליטיים. המונח ׳מסגרות בלתי פורמליות׳ מאחד בתוכו סוגים רבים של תכניות ופעילויות, הנפרשות על רצף שבין מסגרות בעלות כיוון מעשי־עתידי לבין מסגרות שהדגש בהן הוא הפגתי־הנאתי )יאיר, 2006).

מתוך: נעמי מנדל-לוי ואיתי ארצי (עורכים). חינוך בלתי פורמלי לילדים, בני נוער וצעירים בישראל: עדויות מהשדה וסיכום תהליך למידה, היזמה למחקר יישומי בחינוך, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשע"ו, 2016.

​

לחוברת: "חינוך בלתי פורמלי לילדים, בני נוער וצעירים בישראל: עדויות מהשדה וסיכום תהליך למידה"